פעם חשבתי שלהיות לבד זה רע, זה אומר אולי שאין לך חברים, שאין לך את מי לשתף, עם מי לצחוק ולבכות...להיות לבד זה מפחיד.... כי אז כל הקולות הפנימיים צפים ועולים, כל השדים ...החלקים האפלים...אלה שבחברת אחרים נעלמים, מסתתרים. מושתקים....ואז כשמגיע הרגע הזה ואין ברירה כי אני לא יכולה ללכת לחברה, או לצאת לגינה וסתם לחייך לאנשים זרים...כי כולם עכשיו מתרחקים..אז פתאום עולים וצפים...זיכרונות ילדות ואנשים נשכחים...עולים כל אותם חלקים.. ואין לאן לברוח אני חייבת לעמוד מולם, להתסכל להם בעיניים...עמוק עמוק...לצעוק...לבכות...לרעוד...לשתוק...ואחרי כל זה לישון...למצוא את השקט בתוכי ולגלות שלהיות איתי, זה דוקא נעים, ומעניין, ומסקרן, ומשחרר...
