הנס הפרטי שלי

חג החנוכה אהוב עליי במיוחד, הוא סימן דרך בחיי, התגייסתי לצבא בשנת 1987 חדורת מוטיבציה ורצון עז לתרום. רציתי להיות בחיל חינוך כי שם הרגשתי שאוכל לתרום הכי הרבה. רציתי להרגיש משמעותית כמו האחים שלי ששרתו, במודיעין, בגולני, ובחיל חינוך. ועשו כל אחד ואחת מהם שרות משמעותי. בזמני רוב התפקידים שניתנו לבנות היו פקידות, לא כמו היום שנשים הן קרביות וטייסות. אני זוכרת שהגעתי ביום הראשון לבסיס בטול כרם, אפילו לא ידעתי איפה היא נמצאת על המפה .בדרך יידו את האוטובוס באנבנים זרקו עלינו בקבוק תבערה. זה היה בחודש דצמבר, סמוך לחג החנוכה. ירד גשם והנהג שכח להגיד לי איפה לרדת והגעתי עד ג'נין בטעות. עוד מקום שלא ידעתי היכן הוא על המפה. זו היתה תחילתה של האינתיפאדה הראשונה. והבסיס שלי היה מוצב באמצע טול כרם בסמיכות למחנה פליטים, כל יום התעוררתי לצלילי קללות, ידויי אבני התלהמות וזעם, אוירה מאוד לא מחבקת, בלשון המעטה. אף אחד לא הכין אותי לזה והייתי ילדה בת 18, שרק התגייסה, האמת שבפנטזיה שלי חשבתי שזה יראה אחרת לגמרי. אחרי שבועיים הגשתי טופס 55 רציתי לברוח מהמקום הזה ואני זוכרת שהתשובה היתה:"חיילת, מכאן אף אחד לא יוצא עד סוף השרות". אחרי חודש ימים אני חוזרת מסופש בבית לבסיס, אני עוצרת טרמפ עם הרס"ר של הבסיס, ראובן. ואנחנו רואים בצידי הדרך, ערבי לבוש עם מעיל גדול שנראה חשוד ראובן עוצר את הרכב, ואני שומעת את עצמי אומרת לו: "ראובן אל תעצור בוא ניסע ישר לבסיס" היתה לי תחושת בטן שמשהו רע עומד לקרות. אני לא מספיקה לחשוב יותר מדי ואותו צעיר ערבי פותח את הדלת שלי וצועק "אללה וואכבר", שולף מתחת למעיל סכין ענקית ומנסה לדקור אותי, ראובן מצליח לצאת מהרכב שולף אקדח ומנסה לירות בו אבל פוחד לפגוע בי. בשנייה הראשונה ,אני זוכרת שעצמתי עיניים וראיתי הכל שחור, ואז ראיתי את החיים שלי כמו סרט. עוברת לי מחשבה בראש: " מה זהו? כאן זה מסתיים? זה מה שבאתי לעשות בעולם הזה? ובבת אחת אני מקבלת כוחות על בלתי מוסברים, ומתחילה להילחם במחבל, אני מרגישה ממש כמו נינג'ה. בועטת בו, צורחת, ולבסוף רגע לפני שהוא משסף את גרוני אני מצליחה לתפוס לו את היד עם הסכין ולהדוף אותו מעליי. באותו רגע, ראובן מצליח לירות בו, הצליל של הירייה חזק מאוד קרוב לליבי. ולרגע דממה... הוא מפרפר ונופל עליי. אני צועקת לרואבן שימשוך אותי החוצה משם.כשאני יוצאת, אני מבינה שזה עמבוש. והמראה בחוץ לא מלבב יותר. בחוץ, התקהלות של מאות פלשתינאים שזורקים עלינו אבנים צועקים ומתלהמים, ראובן עומד עם האקדח מאיים לירות עליהם. אבל אף אחד לא מפסיק, ותוך כדי שאנחנו מתחמקים מהאבנים שעפות לכיווננו אני צועקת לו "בוא נעוף מכאן, עוד רגע אנחנו מתים" ראובן מוציא את המחבל מהאוטו ואנחנו נוסעים משם לבסיס.

לימים השתחררתי מהצבא, והסיפור נשאר סיפור. התקבלתי ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים ואפילו עשיתי סטנד אפ על הסיפור שלי. אך לא שמתי לב, שההתנהגות שלי החלה להשתנות, מנערה שלא מפחדת מכלום והולכת ברחובות ירושלים בלילות, מסתובבת בכפרים ערביים, כי גדלתי לידם ואפילו משחקת מחבואים עם שכניי הערבים בצור אל באחר. הפכתי להיות חשדנית, מסתובבת ברחובות תל אביב ומוצאת עצמי מסובבת את הראש כל 5 דקות לבדוק שלא רודף אחריי מחבל עם סכין. הדחקתי את המראות והמחשבות וניסיתי להמשיך בחיי. עברתי לגור בתל אביב עוד בזמן השרות, שרתתי בקרייה כמש"קית חינוך בחיל האויר אז החלום בסוף התגשם. וכן הצלחתי לצאת מטול כרםJ

אבל אותו ארוע לא עזב באמת, והתחלתי לחוות התקפי חרדה בלתי מוסברים, החיים כביכול היו נורמאליים, השתחררתי מהצבא, התחלתי ללמוד משחק הייתי מוקפת חברים, חייתי בתל אביב , העיר שלא מפסיקה.. אבל החרדות התעצמו. נמנעתי מלצאת מהבית, לא הבנתי שאני חווה *פוסט טראומה. למעשה עד היום, אני מפחדת לנסוע באיזורים שיש בהם כפרים ערביים. ובכל פעם שאני רואה אלימות הלב שלי דופק. אני זוכרת שהרגשתי בושה, לא סיפרתי לאף אחד כולל הוריי מה עובר עליי, חשבתי שאני לא בסדר, שאני משתגעת. ולרגע לא חשבתי לפנות לעזרה מקצועית. הייתי תמיד חזקה, ועצמאית וחשבתי שאתגבר לבד. עד לאותו אחהצ שבו פגשתי את אפרת חברתי מהתיכון שמספרת לי שהיא מלמדת מדיטציה ודמיון מודרך, שאלתי אותה אם זה טוב לפחדים מתחים והיא ענתה שנראה לה שכן. וכך החל הרומן שלי עם עולם הטיפול, הצלחתי לטפל בחרדות שלי בלי כדורים ובלי רופאים רק על ידי תירגול של דמיון מודרך, נשימות ומדיטציות להרגעה ואיזון. ושם הבנתי מה אני באמת רוצה לעשות בחיי. התחלתי ללמוד יותר לעומק את הנושא, והתחלתי ללמד בעצמי אנשים דמיון מודרך, ולטפל באנשים הסובלים מחרדות, הצטרפתי לאימי ולמדתי טיפול בהתמכרויות, ולמדתי פסיכותרפיה במכון אדלר. הכל הוביל אותי לטפל באנשים, הרגשתי שאני יכולה להבין מה הם חווים, ולתת להם תקווה שמכל משבר אפשר לצאת, והרוח והנפש הם חזקים דיים כדי להתגבר. היום אני סוגרת מעגל ומעבירה סדנאות חוסן לשוטרים ואנשי צבא, נותנת להם כלים להתמודד עם מצבי דחק, וכיצד ליצור איזון במעגלי החיים.

אם הייתי חוזרת אחורה, לא הייתי משנה דבר כי בזכות הנס שקרה לי גיליתי שיש בי עוצמות וכוחות שלא ידעתי על קיומן. מצאתי את הייעוד שלי לעזור ולטפל באנשים. ואני רואה בזה זכות גדולה.

אז תחשבו על הניסים שמתקיימים כל יום בחייכם.

תחשבו על רגע בחייכם שהיה תפנית, שגרם לכם להסתכל על החיים אחרת (לא חייב להיות טראומה, זה גם יכול להיות רגע משמח) תנצרו את הרגע הזה, תוקירו עליו, ותחשבו איך תוכלו להעביר את זה הלאה, לאחרים.

כיום אני מרצה על "הנס הפרטי שלי", ומעבירה קורסים במדיטציה ודמיון מודרך. בקורס ניתנים כלים מעשיים ליצירת רוגע ואיזון במעגלי החיים, להתגבר על חרדות, ולשנות הרגלים.

פרטים נוספים כאן

הערות והסברים :

חוסן נפשי הוא היכולת "להמשיך בחיים כרגיל", "להמשיך הלאה", גם לאחר אירועים קשים. המונח חוסן( resiliency) מתאר את תחושת הכוח הפנימי שאנו חשים מול אירועי חיים קשים, או אירועי משבר בחיינו. חוסן נפשי כולל את היכולת שלנו לגייס משאבים פנימיים וחיצונים במצבי לחץ משבר וטראומה.

מהי פוסט טרואמה? בזמן דחק , טראומה, לחץ כמו: תאונת דרכים, משבר גירושין, מלחמה, וכו'. יש לנו 3 סוגי תגובה: לברוח, לקפוא,או להילחם.הם מכונים באנגלית שלושת ה freeze flight) f- fight )

אני עברתי את שלושת המצבים בהתחלה קפאתי אח"כ נלחמתי ולבסוף ברחתי) כאשר אנשים חווים טראומה, כל אחד מגיב אחרת מה שחשוב זה היכולת לחזור לתפקוד בחיים.

מצב שבו הארועים שאדם חוו ממשיכים להופיע בחלומות, ולנהל אותו בחיי היום יום. האדם למעשה לא מצליח לחזור לתפקוד בחיים והטראומה ממשיכה להדהד. נזהה שהוא מתרחק ממשימות החיים, נמנע מלצאת או לעשות דברים שהיה רגיל בהם, חסר שקט, בעיות שינה, תזונה חרדות, פחדים, מאפיינים אנשים בפוסט טראומה וכמובן שמומלץ לגשת לטיפול.



Created By BestSite

052-8477900

​© כל הזכויות שמורות (2020) לאורית אופיר אלדר 

  • Facebook
  • YouTube