1. במאבקי כח תמיד מפסידים.

   הניסיון "לשלוט" על המצב, לכפות את רצוני, מוציא מכל אחד חלקים של כוחנות, תוקפנות, חוסר כבוד ויוצר תחושה רעה לשני הצדדים. גם אם בסוף "השגתי" את מה שרציתי, הפסדתי את הקשר.

אז לפני שנכנסים למאבק שואלים את עצמנו: מה אני רוצה להשיג כהורה? האם זה משרת את הערכים שלי?

לדוגמא: אם נער מסכן את עצמו, רוצה לשתות ואחר כך לנהוג, שם נציב גבול ברור ולא נאפשר. האם אני רוצה

שליטה? אני רוצה שיתוף פעולה? אדלר אמר "בחיים הכל יחסים". האם עכשיו זה יקדם את הקשר שלנו?

2. ללכת לעולמו

   להכיר את המתבגר שלכם, לשאול ולהתעניין באמת במה מעניין אותו. למשל אם הוא אוהב סגנון מוסיקלי מסויים להקשיב יחד איתו, לשאול מה אוהב במוסיקה הזו? מה היא גורמת לו להרגיש? להציע לו ללכת להופעה ביחד.

3. אמפתיה והזדהות

תיזכרו בעצמכם בגיל ההתבגרות שלכם, איך הרגשתם עם הדימוי גוף שלכם, עם הקשרים החברתיים, עם עצמכם. ותחשבו מה עובר עכשיו על המתגבר שלכם, עם כמה חזיתות הוא צריך להתמודד.

אדלר אמר: "תנסה לראות דרך עיניו של אדם, לשמוע דרך האוזניים שלו , להקשיב דרך ליבו". אמפתייה יוצרת מיד חיבור, אף אחד לא אוהב לשמוע כמה הוא לא בסדר.

4. ביקורת מחסלת יחסים

משפטים כמו: "ככה את לא יוצאת מהבית את נראית כמו נערת ליווי", או "החדר שלך נראה כמו מיזבלה," "מתי

צחצחת שיניים פעם אחרונה? " "אתה נראה זוועה, תתקלח! תתלבש כמו בנאדם"! ועוד ועוד..

בכל מה שקשור לניראות, ודימוי גוף, הכל מאוד רגיש בגיל הזה.

אז במקום לבקר – לתווך, להסביר בהגיון למה היגיינה זה דבר חשוב, למה להתלבש בצורה נאותה מכבד אותך

כאדם , כמה נעים לשהות במחיצתך כשאתה מריח טוב:)

תזכרו גיל ההתבגרות בסוף יגמר, צריך לפתח סבלנות, ותמיד להחזיק אצלכם את הידיעה שזה היד/ה שלכם וכמה אתם שמחים על קיומם, כמה התרגשתם שהם נולדו. ואיזה פלא זה!